זה התחיל ביום שבני, בן, היה על צווארו של היקי. לאחר מערכת יחסים קרובה למדי עם בן, שאלתי אותו על זה. ראשית, כמו רוב בני 17, הוא הכחיש שזה היה היקי. ייסדתי אותו במהירות במציאות, וקבעתי שללא ספק ידעתי איך נראה היקי. הוא היה מפוצץ אך גם שמח לספורט את הכתם הסגול הענק הזה על צווארו.

"מי זאת?" שאלתי. היו לו כמה חברים שהיו בנות, ואני ממש לא יכולתי לדמיין שהוא מתמודד רומנטית עם אף אחד מהם. הם תמיד היו אפלטוניים לחלוטין. הוא לא היה אומר לי מי העביר את היקי.

בהיותי אני, התחלתי לרשום חברים ומכרים, בתקווה להכות בשם הנכון.

"קלסי? מירנדה? אבי?" הוא הכחיש את כולם בחיוך מטופש. כבדיחה העליתי את שמו של חבר בחור שלו, שרק לאחרונה התחיל להופיע ברחבי הבית שלנו. עוד לא פגשתי את אלכס, אבל ידעתי שבני היה איתו בלילה הקודם.

"אלכס?" הקניטתי.

"לא, " אמר. אבל הוא חייך חיוך שלא הבנתי ויצא מהחדר.

משנה אמא ​​הבחינה

חשבתי על זה לזמן מה. ככל שהימים התקדמו התחלתי לשים לב לכמה שינויים בעניין בן. הוא התלבש אחרת, לבש כובעי חדשות, צעיפים וסחב זקן "אינדי". הוא בילה זמן רב עם אלכס, להדרת חבריו האחרים. עדיין לא פגשתי את אלכס מעולם. ערב אחד הייתי אמור לאסוף את בני מהעיר, שם הוא הסתובב עם אלכס. רציתי להשיג דלק קודם, אז נכנסתי לחניון דרך כניסה אחרת. כשנכנסתי למגרש האפל, חשבתי שראיתי את הבן שלי ואת ילד נוסף וגדול יותר, בהחלט נעולים בחיבוק, על גבי טנדר בצללים. כשבן נודע לרכב שלי המתקרב, הוא התרחק במהירות מהילד והעמיד פנים כאילו לא קרה כלום. הוא נכנס לרכב והילד השני התנער, נותן לי מבט רמה ומתריס מעל כתפו.

"אלכס?" שאלתי את בן.

"כן, " הוא אמר ושינה את הנושא. אני נותן לזה לצנוח. הייתי יותר מדי בהלם בגלל מה שראיתי זה עתה. למעשה התחלתי לפקפק מייד בכך שראיתי אפילו את מה שידעתי שראיתי. הדבר היחיד שנשאר היטב במוחי היה המבט הרועם והעיניים הכהה של אלכס, המכוון ישירות אלי.

בימים שלאחר מכן, רדפו אותי המבט הזה. אלכס ניגש לבית או פגש את בן בחניונים, אבל זה מעולם לא קרה כשהייתי בסביבה. הם חיכו עד שהייתי בעבודה, או במקום אחר. בן נהיה יותר ויותר סוער כמו שהוא מדבר, מתלבש ומשחק. התחלתי לשאול את בנותיי אם הן חושבות שבן הוא הומו. בתי האמצעית התחמקה משאלותיי.

"תשאל את בן, " אמרה.

השארתי בן בן פתק במחשב שלו בוקר אחד, שאמר, בעיקרון, שכל מה שאי פעם רציתי בשבילו, מאז שנולד, היה להיות שמח להיות חופשי להיות מי שהוא. זה היה קצת מעורפל, אני יודע, אבל חשבתי שאם בן היה הומו, שהפתק יגיד לו שאני עדיין מוכן לקבל אותו ושהרצון העיקרי שלי כאן הוא האושר שלו. הוא מעולם לא אמר דבר על הפתק.

היום בו הוצאתי את הכביסה של בן מהמייבש, ונשר גרב "גאווה גאה" ונחת לרגלי, החלטתי שבן באמת, באמת מנסה להגיד לי משהו. לא יכולתי לחכות עוד. הייתי צריך לדבר איתו.

קשה לצעוד ילד בן 17 לשיחה מלב אל לב. בן בכל מקרה לא היה הכי פתוח לדיבורים על אם-אם, תמיד ניתק את הדאגות שלי ובקושי הקשיב מאז שהיה ילד קטן. אבל הרגשתי בחוזקה שהוא צריך לנהל שיחת "מין בטוח" ממני יותר מכל דבר אחר. התברר לי שבן שיקר על כך שאלכס בן 17. הוא היה בן 21 וחניך במכללה. הרגשתי שבן עשוי להיות מעל הראש עם מישהו מנוסה ממנו. ידעתי שזה לא יהיה קל.

איך אמא הזו דיברה על כך שבנה הומו

למרות שלא ידעתי להתחיל, החלטתי פשוט לקפוץ פנימה. אבל לא יכולתי לגרום לפי ליצור את מילת ה"ג ". זה לא שלא רציתי להגיד את זה, פשוט לא ידעתי איך זה יתקבל על ידי בן. מה אם הוא לא היה הומו? האם הייתי פוגע בו יותר כששואל אותו אם הוא היה?

שאלתי "האם אלכס הוא יותר מחבר?" בן לא הסתכל עלי ונתן לי את אחת ה"אי-תשובות "המפורסמות שלו.

"אני לא יודע, " הוא אמר.

התמידתי. "כי אם הוא כן, יש דברים שאנחנו צריכים לדבר עליהם."

בן נבהל מעט, "פשוט תפסיק!" הוא התחנן.

"אני לא מפסיק. אני צריך להגיד לך את הדברים האלה כי אני אוהב אותך ולא רוצה שיקרה לך שום דבר."

"אתה צריך לעצור!" הוא התחנן שוב.

"למה אתה רוצה שאפסיק?" שמרתי את קולי רגוע.

הוא הסתובב ומלמל עם תפס בקולו, "זה מביך." לבי נשבר בשבילו. הבנתי למה הוא מתכוון. הוא רצה להיות נאמן למי שהוא, אבל הוא לא היה מוכן לקחת מטען מלא של הומו. אמו לא רצה שיחטפו אותו. אבל למעשה, אמו סתם הוציאה אותו.

התנצלתי שהעלתי את זה, אבל גם אמרתי לו שאם הוא הומו, יש דברים שיש לי אחריות לטפל בהם, הבטיחות שלו היא העדיפות הראשונה שלי. הוא אמר שכן, אלכס היה יותר מחבר.