האגדה האורבנית המכונה "בני אדם יכולים ללקק, יותר מדי!" הולך ככה: פעם הייתה גברת זקנה ונחמדה שהיתה לה כלב קטן וחמוד. יום אחד שמעה הגברת הזקנה ברדיו שרוצח משוגע ברח מהכלא ושכולם צריכים לנעול את כל הדלתות והחלונות שלהם כדי לשמור על עצמה בטוחה. אז היא נעלה את כל הדלתות והחלונות בבית למעט אחת קטנטנה שתכניס קצת אוויר. היא חשבה שרוצח לעולם לא יצליח להיכנס דרך החלון הקטן הזה.

העלילה מסתבכת

אז באותו לילה היא הלכה לישון כרגיל. היא ידעה שהכל בסדר כי כשהניחה את ידה, הוא כלב ליקק אותה. אבל בהמשך הלילה היא שמעה טפטוף, טפטוף, טפטוף. היא הניחה את ידה והכלב ליקק אותה. כשהיא חושבת שהכל בסדר, היא ירדה למטה לבדוק את הברז. אבל הברז לא טפטף. אז היא חזרה למיטה. והכל היה בסדר.

עם זאת, היא התעוררה שוב מאוחר יותר בלילה, ולכן חשבה שהצליל המטפטף כנראה יגיע מהמקלחת. היא נכנסה לשירותים, והיה שם הכלב שלה, מת, תלוי במקלחת, נוטף דם, כל המעיים שלו היו מסתובבים.

המראה נכתבה על המראה: "גם בני אדם יכולים ללקק!" ומאחוריה במראה היא ראתה את הרוצח.

דוגמא מספר 2

לפני שנים החלו להסתובב גרסאות של המכתב הבא של רשת האינטרנט: פעם הייתה נערה צעירה ויפה שגרה בסמוך לעיירה קטנה בשם פרדרסבורג. הוריה נאלצו לנסוע זמן מה לעיר, כך שהם השאירו את בתם לבדה, אך היא הייתה מוגנת על ידי הכלב שלה, קולי גדול מאוד.

הוריה של הילדה אמרו לה לנעול את כל החלונות והדלתות לאחר שעזבו את המקום. ובסביבות שמונה בערב, הוריה נסעו לעיר. כשהיא עשתה את מה שנאמר לה, הילדה סגרה ונעלה כל חלון וכל דלת. אבל היה חלון אחד במרתף שלא ייסגר לחלוטין.

כשהיא מנסה כמיטב יכולתה, הילדה סוף סוף סגרה את החלון, אך היא לא תינעל. אז היא השאירה את החלון סגור אך לא נעולה ופנתה חזרה למעלה. רק כדי לוודא שאיש לא יוכל להיכנס, היא הניחה את מנעול הכניסה לדלת המרתף. ואז היא התיישבה, אכלה ארוחת ערב והחליטה ללכת לישון במשך הלילה. היא התיישבה לישון בערך בחצות, התכרבלה עם הכלב ונרדמה.

נכתב על ידי צליל מטפטף

אבל בשלב מסוים בלילה, היא פתאום התעוררה. היא הסתובבה והביטה בשעון: השעה שתיים וחצי לפנות בוקר. היא התנדנדה שוב ותהתה מה העיר אותה כששמעה רעש. זה היה צליל נוטף. היא חשבה שהשאירה את המים זורמים, ועכשיו הם נוטפים לניקוז הכיור שלה. מתוך מחשבה שזה לא עניין גדול היא החליטה לחזור לישון.

אבל היא חשה עצבנית ולכן הושיטה את ידה על קצה מיטתה, ונתנה לכלב ללקק את ידה כדי להבטיח שהוא יגונן עליה. שוב, בסביבות 3:45 בבוקר, היא התעוררה ושמעה צליל נוטף. היא כעסה מעט עכשיו אבל חזרה לישון בכל מקרה. שוב, היא הושיטה יד ונתנה לכלב ללקק את ידה. ואז היא חזרה לישון.

בוקר מגיע

בשעה 6:52 בבוקר החליטה הילדה שמספיקה לה: היא קמה בדיוק בזמן לראות שהוריה נמשכים לבית. "טוב, " חשבה. "עכשיו מישהו יכול לתקן את הכיור כי אני יודע שלא השארתי אותו פועל." היא הלכה לשירותים והיה שם כלב הקולי, עור ועליו ניתק על מוט הווילון. הרעש ששמעה היה דמו נוטף שלולית על הרצפה. הילדה צרחה ורצה לחדר השינה שלה להשיג נשק, למקרה שמישהו עוד היה בבית. ושם על הרצפה, ליד מיטתה, ראתה פתק קטן, כתוב בדם, ואמר: "בני אדם יכולים ללקק יותר מדי, היפים שלי."

ניתוח: מתיחה עם מקורות מקראיים

הסיפור הוא גרסה לאגדות אורבניות בכתב-יד על הקיר כמו ברוך הבא לעולם האיידס ואינך שמחה שלא הדלקת את האור?

הטרופי נובע מסיפור מקראי (בספר דניאל), בו מופר משתה שזרק המלך הבבלי הפגאני, בלשצר, על ידי מראית העין של יד פרועה המשרבטת הודעה קריפית על הקיר. כפי שפירושו של דניאל הנביא בסופו של דבר, המסר מעביר את שיפוטו של אלוהים, ומנבא את נפילתו של בלשאצר ואת מלכותו כולה. "לקרוא את כתב היד שעל הקיר" זה לחזות את האבדון הממשמש ובא - מטאפורה ראויה ומצמררת.

וריאנטים של "בני אדם יכולים ללקק, יותר מדי" נאספו על ידי פולקלוריסטים עוד לפני סוף שנות השישים. אכן, נראה כי גרסת מכתבי הרשת נחרטה מתמלול בעל פה משנת 1967 שפורסם ב"אגדות הוסייר פולק "של רונלד ל. כמו בגרסה המאוחרת יותר, נאמר שהאירועים התרחשו בסמוך לעיירה קטנה בשם פרדרסבורג, אם כי היו שתי גיבורות במקום אחת, והפתק שהשאיר המשוגע הרוצח נכתב: "אני בא לראות אותך. היה לי סיכוי פעם אחת, אבל לא לקחתי את זה. לא רק כלבים יכולים ללקק."