התיאור הבא של ראיית יצורים זרים הגיע אלי ישירות מעדות עדי ראייה. הגברת שסיפרה את סיפורה נשבעת כי עובדות המקרה הן אמיתיות. היא נראתה לי אינדיבידואלית כנה, בעלת מעמד, שאין לה מה להרוויח על ידי סיבוב סיפור כה פנטסטי הבא.

אף על פי שלא ניתן להוכיח אותה בשלב זה, סביר להניח שזה המקרה של חטיפת חייזרים.

המקרה החל ב- 10 בנובמבר 2005, סמוך לשעה 03:00 לפנות בוקר. עדת העיניים שלנו מריה ובתה, שמעו צליל זמזום יוצא דופן, כמו של הוריקן. מריה ומשפחתה התגוררו באגואדה, פורטו ריקו בזמן האירוע. הצליל המוזר הזה פגע באוזניהם, והם הסתכלו מחלון ביתם כדי למצוא את המקור.

מריה ובתה ראו שניהם בבירור עב"ם בצורת דיסק נע לכיוון מערב, ועורף ביתם. מאחורי ביתם היה יער גדול, שרק הוצא באנטנה גדולה. מעבר ליער שכב האוקיאנוס האטלנטי. הם יכלו לראות שורת חלונות סביב הדיסק. היה גם גוון ירוק סביבו. החלונות היו בצבע ירוק כהה.

במשך זמן מה, האם והבת היו שומעים את אותו צליל פעמיים בשבוע. היה זה מנהגם להישאר ערים מאוחרים יחד בצפיפות באופרות סבון ספרדיות. ב- 28 באפריל, 2006, שוב נשמע הצליל ליד ביתם. כלבם, דורה, נבח ללא הרף בחצר האחורית. מריה התהפכה באורות האחוריים והביטה מבעד לחלון חדר האוכל שלה.

היא ראתה את הכלב שלה מונח על גבה, כאשר ארבע זקופות זקופות. נראה שהיא מתה או לא מודעת. המשפחה החזיקה את הכלב משורשר לקוטב האחורי של החצר האחורית. היא קראה לכלבה "דורה, דורה, מה לא בסדר דורה?" כשהרימה את עיניה לגדר האחורית, נבהלה לראות שני יצורים, שלקחה כדי להיות יצורים זרים.

הם עמדו ממש מאחורי הגדר האחורית והביטו בה ישר. אחד היצורים היה רק ​​כמה צעדים מהכלב, והשני נמצא בקרבת מקום. היא מתארת ​​את היצורים כגובה מטר וחצי, עם ראשים סגלגלים גדולים ועיניים גדולות ומלוכסנות. עורם היה בצבע אפור בהיר, עם רק חריצים לפיות, ושני חורים קטנים לנחיריים.

הם גם נראו ערומים, עם זרועות רזות מאוד. בגלל קיר בניית חרסינה שגובהה מטר וחצי בתחתית הגדר, היא לא יכלה לראות את רגליהם של היצורים. החייזרים בהו בה. היא בהתה לאחור. היא יכלה לחוש שמדברים איתה, לא באמצעות דיבור, אלא נפשית. היא הרגישה ששמעו אותה כשחשבה לעצמה, "אני הולכת להעיר את בעלי, נלסון."

לאחר מכן היא יצאה מהחלון והלכה לעבר חדר השינה של בעלה, אבל משהו מוזר קרה בדרך. היא נאלצה ללכת, לא לחדר של בעלה, אלא לחדר של בתה. לאחר שהעירו את בתה, שניהם חזרו לחלון.

החייזרים עדיין היו שם. המשחק הבהה נמשך. הבת בת השבע-עשרה פחדה וחזרה למיטה. אמה הלכה אחריה לחדרה ובילה עשרה דקות.

לאחר מכן היא חזרה לחלון. היצורים עדיין היו שם. ואז, אחד מהם אמר לה נפשית לפתוח את הדלת האחורית. במוחה היא סירבה לציית לסדר היצורים. הוא היה יותר מודגש איתה עכשיו, כמו שאמר, "אתה הולך לפתוח את הדלת." לאחר מכן החלה לנוע לעבר הדלת האחורית, כשהיא חשה מאוד מנומנמת.

זה היה הדבר האחרון שמריה נזכרה. הדבר הבא שידעה, היא התעוררה למחרת בבוקר במיטה שלה. היא ניגשה מיד לבתה ושאלה אותה אם היא זוכרת את היצורים בלילה שלפני. בתה אישרה את התיאור של אמה על מה שקרה. מריה מאשר סיפרה את סיפורם לבעלה, שישן בחדר נפרד שפונה לחצר האחורית. הוא אמנם נזכר בכלב שנביחה בלילה הקודם, אך לא חשב עליו דבר.

העד הודיע ​​לי שוב שמעבר לגדר החצר האחורית של המשפחה נמצא יער הגשם הגדול, שמוביל לאוקיאנוס. היא אומרת שהאזור הזה שחור שחור בלילה. כל פעילות שמאחורי הגדר כמעט ולא נראתה מהדלת האחורית של הבית. אם נחתה שם מלאכה, היא הייתה יכולה בקלות להישאר מוסתרת מהעין.

בעלה, לאחר ששמע את הסיפור המוזר, נכנס לחצר האחורית לבדוק את הדברים. הדבר הראשון שהוא שם לב הוא שהדלת האחורית הייתה פתוחה. הוא הוכה גם מהתנהגותו המוזרה של הכלב. הוא נראה חסר רשימה, ולא יאכל או שתה שום דבר. היא הייתה שוכבת רק כאילו הייתה חולה. זה נמשך מספר ימים, לפני שבסופו של דבר חיית המחמד חזרה לשגרה.

אף על פי שזו תסמן את סיום המראות הזרים, זה לא יהיה סופו של התרחשויות מוזרות בביתם. ביום שני, 1 במאי 2006, סמוך לשעה 01:00 בלילה, ישבה מריה בסלון ביתה ודיברה בטלפון. היא הופתעה לראות אור בוהק וזוהר נע ביער בחצר האחורית שלהם. הפעם, היא מייד אמרה לבעלה.

הם סגרו את כל החלונות בבית כדי לחסום את האור. אם הבית הייתה כמעט היסטרית ומתייפחת. היא חששה מביקור חוזר של היצורים הזרים. בעלה הצליח להרגיע אותה. ואז, כשעה לאחר מכן, נשמע אותו צליל דמוי הוריקן. זה נשמע כאילו הוא בא מעבר לבית. נשמע קול גדול כאילו משהו נחת על הגג שלהם!

המשפחה דנה בהתקשרויות למשטרה, אך החליטו נגדה מחשש שצחקו עליה. הנחמה היחידה בעדנו הייתה העובדה שבתה ראתה גם את היצורים בחצר האחורית שלהם. מבלי שהיא מגבה את הסיפור שלה, היא הרגישה שהיא מאבדת את דעתה. היא עדיין לא יכולה להיות בטוחה שהיא נחטפה, אם כי על ידה השמאלית היה סימון מנוקד ומעגלי.

אין לה מושג איך זה הגיע לשם. לאחר זמן, הסימן נעלם, והדברים החלו לחזור לקדמותם. כמה שיותר רגילים. המשפחה עברה לביתם בפורטו ריקו מניו יורק, שם הבעל היה עוזר סגן וורדן במחלקת התיקונים במשך עשרים שנה. הוא עבד במתחם הכלא של רייקר איילנד. הוא היה ידוע כסוג של "אין שטויות" של גבר.

הוא פרש בגלל התקף לב, והרגיש שהיציאה ממירוץ העכברים של עיר גדולה תתן להם קצת שקט ושלווה. כמה מעט הם ידעו מה מצפה להם בפורטו ריקו. בגלל החוויה המטרידה שהם נתקלו בפורטו ריקו, הם מוכרים את ביתם ועוברים חזרה ליבשת. הם סיפרו את סיפורם לראש עיריית אגואדה, וגם לרשת הטלוויזיה בערוץ 5, אבל נראה שאיש לא מאמין לחשבון הפנטסטי שלהם.