Y2K הגיע ללא בעיות משמעותיות, והמתכת התגלגלה בדיוק כמו כל דבר אחר. הבחירות השנה הן בעיקר ותיקי מטאל כבד עם קריירה ארוכה שזכו להצלחה רבה. להלן רשימת אלבומי הכבד המטאל הטובים ביותר שיצאה בשנת 2000.

איירון מיידן - 'עולם חדש ואמיץ'

אחרי שהייתה דומיננטית בשנות ה -80, איירון מיידן לא הצליחה באותה מידה בשנות ה -90. בעשור הסתיים עזיבתו של הסולן ברוס דיקינסון, אך עם עלייתו של עשור חדש הוא חזר למאמץ עולם חדש. הגיטריסט אדריאן סמית 'הצטרף גם הוא ללהקה, והתקליטור הזה כלל התקפת גיטרה משולשת.

הצליל של מיידן חזר לבקר בימי הזוהר של שנות ה -80, אך היה לו אגרוף מודרני וכמה רצועות אפיות. הקול של דיקינסון נשמע טוב מאי פעם, ושירים כמו "Wicker Man" ו- "אחים בדם" הם מדגישים.

הלפורד - 'תחיית המתים'

בזמן שהסולן של איירון מיידן הצטרף ללהקה שלהם, עברו עוד כמה שנים עד שרוב הלפורד יחזור לג'ודאס פריסט. אחרי כמה שחרורים עם פייט, הוא הקים את הלפורד. תחיית המתים הייתה הופעת הבכורה של אותה הלהקה והחזקה ביותר מבין שני אלבומי האולפן שלהם.

כושרו הקולי של הלפורד מוצג במלואו כאלוהי המתכת עובר משירה בעלת מעמד נמוך יותר לסימנים המסחריים שלו יללות גבוהות. ברוס דיקינסון של ברזל דיקינסון דואט עם הלפורד בשיר "זה שאתה אוהב לשנוא", וזה מאוד מגניב לשמוע שניים מזמירי המטאל הטובים בכל הזמנים שרים יחד.

Nevermore - 'לב מת בעולם מת'

התקליטור שלהם, Dreaming Neon Black, משנת 1999 עלה בראש רשימת סוף השנה שלי, ו- Dead Heart In A Dead World היה עוד מהדורה יוצאת מהכלל. הגיטריסט טים קלברט עזב את הלהקה והשאיר את ג'ף לומיס כגיטריסט הבודד של Nevermore.

הוא קם לאירוע, ו- Heart Heart In A Dead World מציג כמה מעבודות הגיטרה הטובות ביותר שלו. שיאים מתקדמים וכבדים של האלבום כוללים את "Inside Four Walls" וגרסת הכיסוי של Nevermore לשיר סיימון וגרפונקל הקלאסי "Sounds Of Silence".

בלהבות - 'קליימן'

שנות ה -90 ראו בלהבות הופעות קבועות ברשימות ה- "Best of" השנתי שלי, וזה המשיך אל שנות האלפיים. קליימן היה אלבום מעבר. זה היה עדיין בסגנון הדת מטאל המלודי של עבודותיהם הקודמות, אך הוא גם נגיש מעט יותר, מבשר מעבר לכיוון הזרם המרכזי.

כתיבת השירים באלבום חזקה, וכמה מהקטעים הטובים ביותר כוללים את "Only For The Weak", "Map Pinball" ואת רצועת הכותרת.

Hammerfall - 'Renegade'

שני הגרסאות הראשונות שלהם עשו את הרשימות ה"טובות ביותר "שלי לשנים 1997 ו -1998, אבל רנגייד מסמן את העמדה הגבוהה ביותר של המרפל עד כה. זה היה האלבום הראשון שלהם עם המתופף אנדרס ג'והנסון, וסגנון הפאו-מטאל של הלהקה השבדית התקדם מעט.

כתיבת השירים שלהם השתפרה, עם יותר גיוון בטמפו וכמה ווים ומקהלים חזקים מאוד. משירי uptempo כמו "Keep The Flame Burning" ועד "Destined For Glory" בקצב האמצעי, וכלה בבלדה "Always Will Be", Hammerfall נותן מאמץ מעוגל.

פנטרה - 'להמציא מחדש את הפלדה'

העבודה הטובה ביותר של פנטרה הייתה בתחילת שנות ה -90, אך עדיין היה להם המון דלק במכל כששחררו את מה שבסופו היה אלבום האולפן האחרון שלהם. להמציא מחדש את הפלדה הצליחו מבחינה מסחרית, והופיעו במקום הראשון במצעד האלבומים של הבילבורד.

בשירים יש אגרסיביות גרובית מפטנטית ושלל ריפים קליטים. שירתו השוחקת של פיל אנסלמו ועבודות הגיטרה הכוכבות של דימבג תמיד הופכות שירים כמו "Hellbound" ו- "Rattle Death" שניהם מעצימים ובלתי נשכחים.

אלמותי - 'ארור בשחור'

עד שנת 2000 סצנת הבלק מטאל הנורווגית לא הייתה חזקה כמו בתחילת אמצע שנות ה90-, אבל להקות כמו אלמוות המשיכו לשאת את הלפיד. Damned In Black מתעלמים לפעמים, מכיוון שמדובר במעקב אחר Sons Of Northern Darkness, שהיה אלבומו האחרון של Immortal, ועל ידי זה שהגיע לפניה, 1999 בלב החורף.

יש בו את הקשיחות ביצירתם הקודמת, אך כתיבת השירים המשופרת של המהדורות המאוחרות שלהם. זה שילוב קטלני של שחור, טראש ומוות מטאלי.

עריסת הזוהמה - 'מדין'

באלבום הרביעי של Cradle Of Filth נראה כמה שינויים בהרכב. המתופף אדריאן ארלנדסון והקלידן מרטין פאוול הצטרפו ללהקה. מדיאן המשיך בקיטוב האוהדים בגלל הנגישות שלו.

אטמוספרות שופעות ועיבודים תזמורתיים מדגישים את הסימפוני במתכת שחור סימפוני, אך יש גם המון חלקים קשים וקיצוניים. "רוחה בערפל" הוא גולת הכותרת, יחד עם האפוס הקרוב יותר "מקלט נפש מעונה".

הכתר - 'מלך המוות'

Deathrace King היה האלבום השני מתוך הכתר השבדי. זה שילוב קיצוני של טראש ומוות המנוגן במהירות הבזק. הכתר מצליח להחדיר ווים ומנגינות לסגנונם האינטנסיבי, מה שהופך לאלבום משעמם ראש ובלתי נשכח.

כמה מהשירים הטובים ביותר באלבום כוללים את פותחן "התפוצצות המוות", "Ride Gate Devil" ואת "הנקמה" האיטית אך עדיין העוצמתית.

הלואן - 'הנסיעה האפלה'

ההיידי שלהם היה בסוף שנות ה -80, אבל מתכות הכוח הגרמניות הלוויין היו עדיין מכובדות מאוד במהלך שנות ה -90. אחרי שאלבום עטיפות משנת 1999 לא זכה לתגובה נהדרת, הם חזרו על מה עם The Dark Ride. זה קצת יותר כהה מכמה מהעבודות הקודמות שלהם, אבל בפאוור-מטאל הדברים לעולם אינם מאיימים יתר על המידה.

הלוויין גם מגדילה את הכבדות על זה. יש גם המון מגוון, מבלדות לשירי אמצע טמפו אפלים ועד לרצועות פאוור מטאל מסורתיות אפיות.