2 מיתוסים סביב השפעות גירושין על ילדים:

בתחילת שנות השבעים החלה ג'ודית ולרשטיין לחקור את השפעות הגירושין על ילדים. היא למדה קבוצה של 131 ילדים ומשפחותיהם שעברו את הליך הגירושין במשך 25 שנים. בספרה, המורשת הבלתי צפויה של גירושין: מחקר בן 25 שנה לציון דרך, שפורסם בשנת 2000, אנו לומדים שילדים באמת אינם "עמידים" וכי גירושין מותירים ילדים להיאבק לאורך זמן עם שארית ההחלטה שלהם הורים עשו.

לדברי הגב 'ולרשטיין, "אם נאמר את האמת, ואם אנו מסוגלים להתמודד איתה, תולדות הגירושין בחברה שלנו גדושות בהנחות לא מוצדקות שהמבוגרים העלו על ילדים, פשוט מכיוון שהנחות כאלה הן דבר מולד לצרכים של מבוגרים משאלות. המיתוסים שממשיכים להנחות את מדיניות הגירושין והפוליטיקה שלנו כיום נובעים מהעמדות הישירות הללו."

במילים אחרות, הפכנו לחברה של מבוגרים ששמים את צרכיהם ואושרם לפני רווחתם הרגשית של ילדיהם ומצדיקים את כל זה על ידי קנייה למיתוס שהילדים גמישים או שהזמן מרפא את כל הפצעים.

מיתוס מס '1: אם הורים שמחים, ילדיהם ישמחו גם הם:

אני בטוח ששמעת מישהו אומר שאם הם יתגרשו ויכולים לחיות חיים מאושרים יותר, גם ילדיהם יהיו מאושרים יותר. הרעיון שמאחורי המיתוס הזה הוא שאמא או אבא שמחים מתכוונים אוטומטית לילדים מאושרים.

אנשים המשתמשים בהצדקה זו מקרינים את ילדיהם על רגשותיהם. הם מייחסים את ילדיהם מתוך צורך למצוא לעצמם אושר מבלי שהם חייבים לחוש אחריות בגרימת ילדיהם כאב רגשי. הם אינם מבינים כי למרות שהם עשויים להיות לא מאושרים, ילדיהם כנראה די מרוצים ולא אכפת להם שהוריהם לא יסתדרו כל עוד המשפחה שלהם ביחד.

כשאתה מציג לילד את עולם הגירושים, אתה משנה את כל ההיבטים בחיים שלהם. שינוי כזה קשה להתאים למבוגרים. תאר לעצמך איך זה צריך להיות לילדים שאינם מבוגרים מספיק כדי להסביר ולהסביר את המצב?

עובדה:

ילדי גירושין אגרסיביים יותר כלפי הוריהם ומוריהם. הם חווים יותר דיכאון, יותר קשיי למידה ובעיות מסתדרים עם בני גילם. יש סיכוי גבוה פי שלוש להפנותם לעזרה פסיכולוגית. הם הופכים להיות פעילים מינית מוקדם יותר, הם נוטים יותר להוליד ילדים מחוץ לנישואין והם נוטים פי שלושה להתגרש מעצמם או לא להינשא לעולם.

אושרו של ילד אינו תלוי באושרו של ההורה. אושרו של ילד נובע משגרה, קיום בית, שני הורים, חברים לשחק איתם, פעילויות בבית הספר להיות מעורבים בהם ויכולת לסמוך על כך שהדברים האלה יהיו קבועים, יום אחר יום.

מיתוס מס '2: פחות אנימציות ומרירות פחות טראומה:

נכון שלחימה וסכסוך מחמירים את הטראומה, אך יש המאמינים שאם הם מצליחים להסתדר, ילדיהם לא יסבלו מהתופעות השליליות המתמשכות מהגירושין. נראה שיש אמונה אוניברסאלית שהילדים בסופו של דבר יהיו מרוצים ומסתפקים בחייהם החדשים כל עוד ההורים לא נלחמים.

בגלל אמונה זו, אנו מתמקדים בתהליך ולא בעקבות התהליך. אנו חשים שיש למקד את האנרגיה שלנו לוודא שדברים יפעלו בצורה חלקה לילדים במהלך התהליך וברגע שאנחנו מעבר לזה איננו צריכים לדאוג להשפעות שליליות אפשריות על ילדינו.

עובדה:

אמונה מוטעית זו אינה מזיקה רק לילדינו אלא גם למבוגרים המעורבים בתהליך הגירושין. גירושין, במיטבו, לא יכולים להיחשב כתהליך חביב. לא משנה כמה ננסה יהיו רגשות רעים. מרבית הגירושים הם חד צדדיים. הורה אחד או אחר הולך להרגיש נבגד ופגוע ולא יהיה בו רצון להתגרש. הרגשות האלה יזללו לילדים לא משנה כמה תנסו להסתיר אותם. לחשוב שהכל יהיה בסדר כל עוד הליך הגירושין יעבור ללא תקלה זה לא חכם עבור כל המעורבים.

לדברי הגב 'ולרשטיין, "הכעס של ההורה בזמן הפירוק אינו מה שחשוב ביותר. אלא אם כן הייתה אלימות או התעללות או סכסוך גבוה, לילד יש זיכרונות עמומים ממה שהתרחש בתקופה קריטית כביכול."

במילים אחרות, מה שגורם לרוב הכאב וההשפעות השליליות לטווח הארוך אצל ילדי גירושין הוא העצב שבמשפחתם מתפרקת, הכעסים שלא הצליחו להביע, כשהם נאלצים להסתגל להורה אחד שכבר לא גר בבית. אובדן השליטה בפעילויות בגלל ביקור בכפייה, אובדן של שני הורים במשרה מלאה בחייהם, העצב שהם חשים סביב חברים ממשפחות שלמות הוא מה שמעסיק ילד, לא עד כמה ההורים הגרושים שלו מסתדרים.

תום הגירושין ולא הליך הגירושין הוא שהילדים שלנו הכי פוגעים. אל תקנו מתוך אמונה שברגע שהתהליך יסתיים הכל ימצא סוף טוב. התמקדו לא רק בתהליך אלא במה שצריך לעשות לאחר התהליך כדי לעזור לילדים ולמבוגרים להתקדם עם פגיעה רגשית קטנה ככל האפשר.

עדיף שתתמקד בבניית מיומנויות זוגיות שיעזרו לך לתקן את בעיות הזוגיות שלך ולהרחיק את עצמך ואת ילדיך ממערכת בתי המשפט לענייני משפחה.