זוג הטרי, נתן והית'ר, נסעו לאורך חופי צפון קליפורניה לבלות את ירח הדבש החלומי שלהם בצימרים מקסימים עם נוף לים. הם קיוו להגיע לקראת החשיכה, אך ערפל כבד ירד בכביש 1 והתקדמותם הייתה איטית. הם היו במרחק של שעה וחצי לפחות מיעדם עם ירידת הלילה.

אם אי פעם נהגת בקטע הכביש המהיר אתה יודע כמה זה יכול להיות מפותל, עם הנתיבים הצרים שלו ועיקולי ההחלפה. בדיוק ברגע שהם עיגמו את אחד הקימורים האלה, הם עברו ליד טרמפ בודד, אישה צעירה בשמלה לבנה מתובלת עומדת על הכתף כשהאצבע מושטת.

"בהצלחה לטייל בלילה כזה, " מלמל נתן תחת נשימתו.

"תפסיק את המכונית ותסתובב, " אמרה הת'ר. "בבקשה, היא לגמרי לבד. אנחנו חייבים לתת לה טרמפ."

"איחרנו שעתיים."

"אנא."

נתן התרחק מהכביש והסתובב. כשהם התקרבו לילדה מהכיוון ההפוך הם יכלו לראות שהשמלה שלה הייתה בגזרים. פניה היו חיוורים וכפופים.

"האם נוכל לנסוע לך?" הת'ר שאלה כשהם נמשכים לידה.

"אה, תודה, " אמרה הצעירה, שנראתה בשלהי שנות העשרה שלה או בראשית שנות העשרים. "אני צריך לחזור הביתה. ההורים שלי יהיו מודאגים."

"איפה את גר?" שאל נתן.

"ממש בהמשך הדרך, כ -10 מיילים, " היא אמרה והלכה למושב האחורי. "יש צומת עם תחנת דלק נטושה. משם. זה בית לבן עם גן ורדים. הם מחכים לי."

כשעשו דרכם צפונה שוב ניסה הת'ר לנהל שיחה, אך הילדה שתקה ושקעה במושב האחורי, ככל הנראה ישנה.

אחרי כרבע שעה נתן הבחין בתחנת שירות רעועה.

"זה זה?" הוא שאל. "היי, האם זה הצומת?"

הת'ר פנתה להעיר את הצעירה ונשמה את נשימתה. "נתן, היא נעלמה."

'"מה זאת אומרת' היא נעלמה '?" אמר נתן ונכנס לחניה של הבית הלבן. "איך היא יכולה להיות נעלמה?"

היא צדקה. הטרמפיסט נעלם.

אור נדלק ושני אנשים, זוג מבוגר, יצאו אל המרפסת.

"אנחנו יכולים לעזור לך?" שאל האיש. הוא נראה כאילו חשש לשמוע את התשובה.

"אני לא יודע, " פתח נתן. "נסענו ואספנו את הטרמפיסט הזה, ילדה."

"והיא נתנה לך את הכתובת הזו, " אמר האיש, "וביקשה שתחזיר אותה הביתה."

'כן, ' אמרה הת'ר.

"ואז היא נעלמה?" הת'ר הנהנה. "אתה לא משוגע, " אמר האיש. "ואתה לא הראשון. היא הייתה הבת שלנו. קוראים לה דיאן. היא נפטרה לפני שבע שנים, נהרגה על ידי נהג פגע וברח בכביש המהיר. הם מעולם לא תפסו את מי שעשה את זה. אני מניח את רוחה לא ינוח עד שהם כן. "

נתן והיתר היו חסרי מילים.

"לא תכנס לקפה או תה?" אמרה האישה. "היה לך הלם. היו פנימה והתיישבו."

תודה, אבל לא. אנחנו מאחרים, "אמרה הת'ר. "עלינו להתחיל."

לאחר שהחליפו פרידות לא נוחות, עזבו הזוג הטרי, כשהגיעו, בשקט המום.

ניתוח

בזכות העודף של הוליווד, הציפיות שלנו מסיפורי רפאים הגיעו לכלול אלימות ובלאנס בלתי פוסק, אך אלה מעולם לא היו אינטגרליים לז'אנר. סיפורי רוח רפאים של פעם נסחרו במסתורין ובמוזר. הם עסקו במפגשים חולפים בין החיים למתים, והאחרונים מוצגים כנשמות נואשות הדבוקות בין החיים לחיים שלאחר המוות, ללא יכולת לנוח בשלום. יש מלנכוליה מהותית בסיפורים האלה, אשר מתאימים יותר להעלות את גושי האווז מאשר צווחות אימה.

"הטרמפ נעלם" הוא סיפור רוח רפאים בתבנית המסורתית. ג'אן הרולד ברונוונד, שכתב את הספר באופן מילולי על הסיפור הקודרת הזו (הטרמפ נעלם: אגדות אורבניות אמריקאיות ומשמעותן, 1981), תיאר אותו כ"האגדה העכשווית שנאספה לעתים קרובות והמדוברת ביותר מכולם ". זה קיבל ערך ייחודי במאגר הסוגים והמוטיב של Baughman של סיפורי האנגליה וצפון אמריקה (מהדורת 1966):

רוח רפאים של צעירה מבקשת נסיעה ברכב, נעלמת מהמכונית הסגורה ללא ידיעת הנהג, לאחר שמסרה לו כתובת אליה היא מבקשת שייקחו אותה. הנהג שואל את הכתובת על הרוכב ומגלה שהיא מתה כבר זמן מה. (לעיתים קרובות הנהג מגלה שהרוח עשתה ניסיונות דומים לחזור, בדרך כלל ביום השנה למוות בתאונת דרכים. לעתים קרובות גם הרוח משאירה פריט כלשהו כמו צעיף או תיק נסיעה ברכב.)

וריאנטים של "הטרמפ נעלם" מסופרים בכל רחבי העולם, כאשר כל אחד מהם חדור צבע ופרטים מקומיים משלו. בשיקגו רוח הרפאים הביתה ידועה בשם "תחיית מרי" ונאמר כי היא רודפת את בית הקברות לתחיית המתים בשופט הסמוך, אילינוי. בצפון קליפורניה היא ידועה בשם רוח הרפאים של קניון נילס (או המכשפה הלבנה של קניון הנילוס); בדאלאס, ליידי הסלע הלבן; במדינות דוברות ספרדית היא מכונה לעתים קרובות לה צ'יקה דה לה קורבה.

רוח הרפאים מתאבלת על אובדן ביתה והוריה; הוריה מתאבלים עליה. צער הוא רגש טבעי, אך כאן הוא ממושך מכיוון שהאהוב האבוד שוב ושוב מופיע. האם זה טיעון תת-טקסטואלי לצורך ההכרח להרפות? אפשר לטעון מקרה כזה אם מדובר ביצירה ספרותית, אבל זה לא. זה פולקלור. בהיעדר קול מחברתי יחיד, הדבר שאנחנו יכולים לומר הוא שהסיפור נותן ביטוי חזותי לרגשותינו לגבי אותה מציקה של מצוקות אנושיות, תמותה.