אחד השחקנים הטובים בדורו, ריצ'רד ברטון היה גם אחד הידועים לשמצה ביותר. בין אם היו אלה סלידותיו הרבות עם נשים, לילות השתייה וההתלבטויות שלו עם קבוצות ריצ'רד האריס, אוליבר ריד ופיטר או'טול, או נישואיו המופרזים עם אליזבת טיילור, ברטון חיו חיים שמספר יכול היה לדמיין.

לאורך הדרך, כמובן, הוא העביר מספר הופעות ברמה גבוהה. ברטון היה מועמד לשבעה פרסי אוסקר - שישה לשחקן הטוב ביותר ואחד לשחקן המשנה הטוב ביותר - אך מעולם לא זכה. להלן תשעה סרטים קלאסיים הכוללים את הטוב ביותר של ריצ'רד ברטון.

"החלוק" - 1953

לאחר ששמו לעצמו שם על הבמה והמסך באנגליה מולדתו, ערך ברטון את הופעת הבכורה שלו בהוליווד בלהיט, "בן דודי רחל", שהעניק לו את מועמדותו הראשונה לפרס האוסקר. אך ההופעה המובילה שלו באפוס המקראי ב -1953, "הגלימה", היא שהפכה אותו לכוכב. ברטון גילם טריבונה רומאית דקדנטית שהוטלה על ידי פונטיוס פילאטוס (ריצ'רד בון) לפקח על צליבתו של ישו. אך לאחר שניצח את גלימתו של ישו במשחק קוביות, הוא מתחיל לחוש בכוחו המיסטי והופך לעוקב מסור שבסופו של דבר מקריב את חייו שלו למושיעו. התפקיד היה מיועד במקור לטיירון פאוור, אך ברטון נכנס ונצל את ההזדמנות שלו, תוך שהוא מרוויח את מועמדותו לפרס האוסקר השני וקיבל הצעת חוזה במיליון דולר (הון קטן אז). ברטון איבד את האוסקר לוויליאם הולדן ודחה את החוזה, אם כי בהמשך שקל מחדש.

"התבונן בכעס" - 1958

מבשר לתנועת כיור המטבח באנגליה של שנות השישים, "הביט לאחור בכעס" ליהק את ברטון כג'ימי פורטר, צעיר זועם - השחקן היה אז בן 33 - שהוא משכיל מכללות, אך לא מסוגל לעשות טוב יותר מאשר להוציא חי צווארון כחול. קיומו חסר התקווה של ג'ימי מרחיק אותו רוב הזמן, מה שמביא אותו לפגיעה מילולית באשתו, אליסון (מרי אורה). לאליסון הספיקו ועוזבת בהתעקשותה של חברתה הטובה, הלנה (קלייר בלום). בתורו, ג'ימי רומם את הלנה, רק כדי שאליסון תחזור ותסבך את חייו הקשים שכבר עם חדשות על הפלה. "מבט לאחור בכעס", שצולם בשחור-לבן גס, היה מבט עגום על חייו של נוקשה עובדת שהולידה את סרטי הצעיר הזועם כביכול בעשור שלאחר מכן. אף על פי שהסרט היה פלופ מסחרי, ברטון נשאר גאה בולט בעבודתו.

"קליאופטרה" - 1963

ידוע לשמצה יותר מפורסם, ברטון לוהק לגלם את מארק אנטוני לקליאופטרה של אליזבת טיילור באפוס המאסיבי הזה שעלה 44 מיליון דולר מדהימים - תג מחיר שכמעט פשט את פוקס המאה ה -20 למרות ש"קליאופטרה "היה הסרט הגבוה ביותר שגרם בשנת 1963. אבל זה היה הרומן מאחורי הקלעים של ברטון עם הכוכב המשותף שלו שהפך לחומר האגדה ההוליוודית. באותה תקופה ברטון היה נשוי לשחקנית סיביל וויליאמס כמעט 14 שנה, ואילו טיילור היה נשוי לאדי פישר - הרביעי שלה. הרומן שלהם הפך לידע ציבורי במהלך ההפקה וגרם לשערוריה לא קטנה. אפילו הקונגרס הוותיקן והארה"ב נכנסו לגנות את הרומנטיקה הנואפת שלהם. ובכל זאת, הפרסום הביא קהלים להופעות בהמוניהם וסייע במניעת חורבן כלכלי מוחלט לאולפן. ככלל, "קליאופטרה" היה מחקר בסתירות. זה היה המרוויח הגדול בשנה, אבל פלופ פיננסי. זה היה סרט לא מדויק מבחינה היסטורית ששודרו על ידי היסטוריונים ומבקרים. אבל היא זכתה בתשע מועמדויות לפרס האוסקר וזכתה בארבע. בלי קשר, הסרט חי כאחת מההפקות הכי קומות בהיסטוריה ההוליוודית תוך שינוי הקריירה של ברטון וטיילור כאחד.

"ליל האיגואנה" - 1964

בשילוב כוחותיו עם הבמאי ג'ון יוסטון, ברטון העביר את אחת ההופעות הטובות בקריירה שלו בעיבוד זה למחזה המוסר המלודרמטי של טנסי וויליאמס שהוצב בעיירת חוף מקסיקנית. ברטון גילם כומר מופרד אלכוהוליסט שהפך למדריך טיולים העוסק במספר מפגשים רומנטיים עם קבוצת מורים בבתי הספר ופוגש את האמן המודחק (דבורה קר) במלון מבוטל שמופעל על ידי אלמנה חצופה (אווה גרדנר) שבמקרה נמצא ב אהבה איתו. באופן טבעי, כולם נאבקים עם שדים פנימיים ומתחים מיניים. להיט מסחרי וביקורתי, "ליל האיגואנה" היה אחד מהעיבודים הטובים יותר ליצירתו של וויליאמס וזכה בארבע מועמדויות לפרס האוסקר, אך לא אחת מהן עבור ברטון.

"המרגל שהגיע מהקור" - 1965

עיבוד מרומן של ג'ון לה קארה, "המרגל שהגיע מהקור", כיכב את ברטון בתפקיד אלק לימאס, מרגל בריטי עבר-ראש ממשלתו על סף פרישה שנשלף מהשטח ומוטל עליו המשימה להסתנן למזרח. גרמניה תוך התחזות לעריק. אבל ברגע שהוא עומד מאחורי הברזל קורטין, לימאס לומד שהמשימה שלו היא שימוש כדי להציב אותו כמשכן למבצע גדול יותר. ברטון ביצע את מותחן הריגול בהפסקה מהופעתו שהועמדה על ידי טוני בבימויו של "המלט" של ג'ון ג'ורגוד, וזכה במועמדותו הרביעית לשחקן הטוב ביותר בטקס פרסי האוסקר. שוב הפסיד באוסקר, הפעם לתפקידיו הכפולים של לי מרווין ב"חתול באלו ".

"מי מפחד מווירג'יניה וולף?" - 1966

מעולם לא הוצגו בקולנוע נישואים באור כה קשה ומכוער כמו שהיה ב"מי מפחד מווירג'יניה וולף? " עיבודו של מייק ניקולס למחזה התבערה של אדוארד אלבי. הסרט היה פורץ דרך בגלל השימוש בו בגסות, בזכות קוד ההפקה הישן שהושלך על ידי נשיא ה- MPAA החדש, ג'ק ולנטי, ועורר סערה בקרב קבוצות שמרניות. "מי מפחד מווירג'יניה וולף?" תיארו את ברטון ואליזבת טיילור כג'ורג 'ומרתה, זוג נשוי בגיל העמידה שחייהם אבדו באוקיינוס ​​של אלכוהול ואכזבה. הג'ורג 'הנאמן לא עמד במיצוי הפוטנציאל שלו ונשאר תקוע כפרופסור חבר באוניברסיטה שלו, בעוד מרתה המרה מקוננת על חוסר השאיפה שלו. השניים מחטדים זה את זה בסדיסט במהלך הלילה המונע באלכוהול של "להשיג את האורחים" ו"להמיס את המארחת "תוך כדי אירוח זוג צעיר (ג'ורג 'סגל וסנדי דניס) שלא היו מוכנים לחלוטין לטירוף שלהם. הופעתו של ברטון זיכתה אותו בפרס האוסקר החמישי במועמדות הקריירה שלו, אך זו הייתה הופעתו של טיילור-דה-כוח כמרתה המפזיזת חומצה שהביאה את אוסקר לבית הזוג.

"איפה נשרים מעזים" - 1968

בתחילת שנות השבעים, ברטון החל לקחת תפקידים בינוניים בכדי לממן את אורח החיים הזבזני שהוא וטיילור ניהלו. מרביתם היו גלים ביקורתיים וקופות שפגעו בקריירה שלו. אבל הוא נהנה מלהיט שובר קופות אחד אחרון עם "Where Eagles Dare", מותחן ריגול מתוח של מלחמת העולם השנייה על צוות של כוחות מיוחדים של בעלות הברית שניתנו למשימה הבלתי אפשרית לחדור מבצר נאצי בלתי חדיר כדי להציל גנרל אמריקני שנלכד (רוברט) ביטי). ברטון גילם קצין בריטי שהוביל את צוות בעלות הברית המורכב ברובו מחיילים בריטים אך כולל אמריקני בודד (קלינט איסטווד) שמתגלה כאיש היחיד שהוא יכול לסמוך עליו. מותחן פעולה גבוה אוקטן מתחילתו ועד סופו, "איפה נשרים מעז", הציג מספר פעלולים מתריסים ורצפי קצה המושב שהגיעו לשיאם בסיבוב אחרון שמעטים יכלו לראות. למרות הצלחתו, הסרט סימן את תחילת הסוף לקריירה של ברטון, תוך שהוא מסייע בהגברת עלייתו של איסטווד בשורות.

"אקוס" - 1977

באמצע שנות השבעים הקריירה הקולנועית של ברטון הגיעה לנקודה הנמוכה ביותר בעקבות מחרוזת של סרטים לא יוצאי דופן כמו "The Klansman" ו- "Exorcist II: The Heretic". הוא שב לבמה לאחר "אקוס" בן 12 שנה, בו היה פסיכיאטר שניסה לחשוף את הסיבה לכך שילד צעיר הפגיז שישה סוסים, מה שהוביל אותו לגלות סודות משלו. ברטון חידש את התפקיד בעיבוד הקולנוע ב -1977 בבימויו של סידני לומט, שזכה לביקורת קשה מצד כמה קבוצות חיות על התיאור המציאותי שלה להטלת המום. הצגתו של ברטון על אדם שחייו ונישואיו מלאים עצב וכעס זיכו אותו במועמדותו לפרס האוסקר השביעי והאחרון, והוערך כהופעה הגדולה האחרונה שלו.

"תשע עשרה שמונים וארבע" - 1984

בעקבות כמה הופעות בינוניות נוספות, ברטון הצליח לצאת בנימה גבוהה עם "תשע עשרה שמונים וארבע", עיבודו המצוין של מייקל רדפורד לרומן הטוסטיטריזם הדיסטופי של ג'ורג 'אורוול שהשתלט על הציביליזציה המערבית. ברטון גילם את חבר המפלגה הפנימית, אובראיין, בבת אחת דמות סדיסטית אך אבהית שעוזרת לחנך מחדש את ווינסטון סמית '(ג'ון הרט), פקיד במשרד האמת שנעצר על ידי משטרת המחשבים על כך שהוא עבר על החוק על ידי התאהבות בו עמית לעבודה (סוזנה המילטון). בכאבים כרוניים לאורך ההפקה, השחקן עמל והעביר מופע משובח נוסף, כזה שהוכיח שהוא האחרון שלו. ברטון נפטר ב -5 באוגוסט 1984 משטף דם במוח רק חודשיים לפני יציאת הסרט. "תשע עשרה שמונים וארבע" המשיך להיות להיט קריטי ואיפשר לברטון רגע אחרון של שבחים.