הבמאי סטיבן פרירס (דברים מלוכלכים) והסופר פיטר מורגן בוחנים את האירועים שמאחורי הקלעים בעקבות מותה הטרגי של הנסיכה דיאנה במלכה, בכיכובם של דיאם הלן מירן, ג'יימס קרומוול ומייקל שין.

המלכה מספקת הצצה ייחודית ומאירה עיניים לחייה הפרטיים של המשפחה המלכותית כאשר היא בוחנת את רצונה של המלכה אליזבת השנייה להישאר מבודדת עם משפחתה בעקבות מותה של דיאנה. כאשר התפשטה האבל הציבורי בשעה לפי שעה, המשפחה המלכותית נותרה נמרצת מחוץ לעין הציבורית. הסרט חושף את המאבק בין ראש הממשלה המודע לתמונה, טוני בלייר (שין), לבין מלכותה המלכותית מלכת אליזבת השנייה, כיצד להתמודד עם אירוע אשר עקב רצונה של המשפחה המלכותית להתמודד עם המסורת, איים להפיל את המלוכה.

טרנספורמציה

מירן היא אישה יפה שלא נראית כמו המלכה אליזבת. אבל בצפייה בסרט שהושלם, הדמיון הגופני אפילו השליך את מירן לולאה. מירן אמרה, "אני חייבת לומר ביתר שאת כשראיתי את זה על המסך. זה בדיוק כשהוא ממש התכנס. רק כשהסתכלתי במראה, לא יכולתי לראות את הפיזיות מבחינת התנועה.

"יש ירייה אחת (איפה אני נמצא) בפתח שמפוצץ אותי לחלוטין. אני יוצא ומסתכל על הפרחים. אני די מכיר את הקטע הזה בגלל שצפיתי בו הרבה כדי לראות מה המלכה עשתה אתה בקושי יכול להבין את ההבדל. זה הרגע הכי מדהים. לצערי, השתמשתי באיפור מועט מאוד. לא ביליתי שעות בכיסא האיפור עם כל מיני דברים קסומים שנוספו לפנים שלי. התאפרתי מעט מאוד. זה קשור יותר לסט הפנים, סט הראש, סט הפה."

מירן הקדיש תשומת לב מיוחדת להשגת היבטים מסוימים של המלכה אליזבת השנייה. "הקול היה חשוב מאוד. הקול והפיזיות, שני האלמנטים האלה מבחינת המראה החיצוני של המלכה. למדתי הרבה סרט רק כדי לצפות בה: הדרך שהיא הולכת, הדרך בה היא מחזיקה את הראש, מה היא עושה עם הידיים שלה, בדיוק איפה שהתיק מוחזק. כשהיא מרכיבה את המשקפיים שלה וכשהיא לא מרכיבה את המשקפיים, וזה די מעניין. כשיש מתח וכשיש הרפיה. ברור שהפיזיות הייתה מאוד חשוב."

מחקר והכנה

מירן שמחה על ההזדמנות לשתות תה עם המלכה ולזכות באירוע הזה עם מתן תובנה חשובה באופיה האמיתי של המלכה אליזבת השנייה. בהחלט, בהחלט, כי יש בה נצנוץ ורגיעה בה שאתה לא ממש רואה ברגעים הפורמליים שלה, והרגעים הפורמליים שלה הם מה שאנחנו רואים בעיקר. 99.9% מהזמן שאנחנו רואים את אותם פורמליים רגעים והם מאוד מוכרים לנו.

"זה לכולנו המלכה. אבל יש עוד מלכה / אישה / אליזבת ווינדזור שהיא מאוד קלה ומסבירת פנים ונוצצת ועם החיוך הכי מקסים, וערנות ולא כזו סוג של גרביות שמורות וקרירות שהיא בדרך כלל מתקשר. אז מאוד ניסיתי להכניס את זה לתוכו. מכיוון שהטרגדיה התרחשה כל כך מהר בסרט, היה לי רק מרחב זעיר ממש בתחילת הסרט ואז חלל זעיר בסוף הסרט ל הכניסו לזה את האישיות."

מחשבות על המלוכה

כשנשאלה כיצד העבודה על הסרט השפיעה על תפיסתה על המלוכה, אמרה מירן, "זה אכן שינה את רגשותיי, אך לא בצורה עמוקה. אני כל כך אמביוולנטית; הייתי רוצה לראות מונרכיה פתוחה בהרבה, בעצמי. לחשוב שהם היו חסרי תועלת לחלוטין ועלינו להיפטר מהם. אני לא בהכרח מרגיש ככה יותר. אני עדיין אמביוולנטי, אני עדיין מתעב את מערכת הכיתות הבריטית, ובמובנים רבים - מכל הבחינות, משפחת המלוכה הם השיא של מערכת המעמדות הבריטית, והיא מערכת שאני שונאת לחלוטין.

"אבל, המציאות היא, 40 שנות החיים האחרונות בבריטניה שחקו את מערכת המעמדות הבריטית בצורה אדירה. זה לא מה שהיה לפני מלחמת העולם השנייה - או אפילו 10 שנים אחרי מלחמת העולם השנייה - יש דברים באמת, השתנה באמת. ותמיד בשינוי, ישנם אלמנטים טובים בשינוי, ויש אלמנטים רעים בשינוי. זה תמיד דיכוטומיה, לא?"

המלכה והנסיך פיליפ

"עשיתי הרבה מחקר בנושא", הסבירה גברת הלן מירן, "והיחסים האלה מרתקים. אליזבת הייתה כבת 16 כשהתאהבה בפיליפ, והיא הייתה בת 16. היא אמרה, 'זה הבחור שאני רוצה.' כולם בארמון ובמשפחתה לא הסתייגו מהשידוך הזה בתוקף. הם לא רצו שהיא תתחתן איתו. הוא היה קצת כמו דיאנה כשהיה צעיר. הוא היה קצת מגניב וטרנדי, מותן ופראי והיה מסיע לארמון במכונית ספורט פתוחה. הוא היה נסיך מנושל. לא היה לו כסף בכלל. אבל היא דבקה ברובים שלה ואמרה, 'זה הבחור שאני רוצה'.

"הם אפילו לקחו אותה לסיבוב הופעות עולמי ארוך כדי לעודד אותה לשכוח אותו והיא לא תשכח אותו. וכשחזרה היא אמרה, זה הבחור שאני רוצה להתחתן איתו. אז היא התחתנה איתו והוא היה די אני חושד, בחור מסוג מאצ'ו, די מונע טסטוסטרון, חזק ודעתני וכל הדברים האלה, ואז היא הפכה למלכה ואז הוא נאלץ להישאר במקום השני.

"הוא רצה אותה, וזה מעניין. מאונטבטן, דודו, עודד את המלכה לשנות את שמה לשמו. אם היא הייתה עושה את זה, הוא היה הופך למלך והיא הייתה הופכת להיות המפלגה שלו, אבל היא היא סירבה. היא אמרה, "אני המלכה ואתה לא הולך להיות המלך. אתה תהיה החבר שלי." ואני חושב שזה הקשה עליהם מאוד בשלב המוקדם של נישואיהם.

"כשהם מנסים להבין איך לחיות יחד זה היה קשה מאוד, אבל הם עברו את זה ואני חושב שיש להם עכשיו מערכת יחסים מאוד סולידית. אני חושב שהם חברים טובים עכשיו. אני חושב שהם תומכים וסומכים על כל אחד אחרים והם נהנים מאותם תחביבים. הם מצאו דרך לחיות יחד. הוא הצליח להתמודד עם הימצאותו של שלושה צעדים אחרי המלכה כל חייו. קשה לאדם. הם מצאו דרך לחיות יחד, שלדעתי זה ראוי להערכה ודי מתוק."

הוספת הומור

"אני חושב שאתה לא יכול לעשות את הסיפור בלי צחוק או חיוך שיעלו מהפנים שלך, כיוון שאנשים הם רציניים כמו שהם וכבדי גרביות, יש בהם גם משהו מצחיק במהותם. הם חיים בעולם המוזר הזה שאנחנו - אף אחד מאיתנו לא יכול להבין. אהבתי את עדינות ההומור ביצירה. זה אף פעם לא בדיחה, זה תמיד צחוק שמגיע באופן טבעי אחרי סיטואציה."

תגובה לסרט

מירן לא שמעה דבר מהמשפחה המלכותית. מסוכן להם לומר 'אנחנו חושבים שזה נפלא' או 'אנחנו שונאים את זה' כי הם לא מבקרי קולנוע. הם היו מקפידים מאוד לומר או לעשות משהו זה יכול לשמש מפיצי הסרט. הם יהיו לגמרי מעל זה."

באשר למחנה ראש הממשלה טוני בליירס, מירן אומרת שזה נושא אחר. "אני לא יודע. אולי פיטר מורגן או סטיבן יידעו. בדרך כלל, מידע מסוג זה מסנן במשך כמה שנים. בסופו של דבר אתה מבין את המילה בצורה כזו או אחרת. היא קיבלה מידה רבה של תשומת לב באנגליה, הסרט הזה, מבחינת העיתונות המודפסת. בכל מקום שחיפשת כמה שבועות לא יכולת להתרחק ממנו. ברור שהפרופיל הוא ממש ממש גבוה. מישהו יודע שבטח שהם לא יכלו להתנגד להביט בו הכי פחות."

מותה של הנסיכה דיאנה

מירן נזכרת שהייתה באמריקה כשהבשורה הבשורה דיאנה נהרגה בתאונת דרכים בפריס. מירן אומרת שהיא זוכרת שחשה הקלה על כך שלא הייתה בבריטניה באותה תקופה. "מה שקרה שם היה מטריד", אמרה מירן. "התגובה הציבורית הייתה מוזרה בעיניי."

מירן לא מדברת על תגובה מוגזמת למוות אלא על אופן ההתנהלות של הציבור במהלך אותה תקופה. "הכל היה קשור אליהם, זה היה קשור אליהם. הם נראו שזה קשור אליה, אבל זה לא היה קשור אליה, זה היה קשור אליהם. זה היה מוזר, אני לא יודע; שמחתי לא להיות שם "וזה היה סוג של קרקס, כמו הקרנבל שהגיע לעיר, וזה היה קרנבל של מוות, ומעין קרנבל של צער אבל קרנבל, לא פחות מזה."

תרבות הסלבריטאים

מירן אמרה, "זה לא אמריקניזציה - קראת שהעיתונות הצהובונית החלה בבריטניה; היא לא התחילה באמריקה. אמריקאים הם שמרניים ומנומסים לשם השוואה, ואינטליגנטים. זה ממש התחיל באוסטרליה - רופרט מרדוק הביא את זה לבריטניה ואז הפיץ אותו לאמריקה. זה לא התחיל כך. אתה יודע מה? שם המשחק. מה אתה יכול לעשות? אתה פשוט צריך להתמודד עם זה.

"אני חושב שמה ששוכח מהמונרכיה הוא, למשל, בתקופת הריג'נסי הייתה כמות גדולה של סאטירה פוליטית. כלומר, אם היית רואה כמה מהקריקטורות שהוכנסו לעיתונים או הונחו על קירות של תקופת הריג'נסי, היית נחרדת לחלוטין. הם היו כה גמישים בהתקפה וביקורתיות, והרבה מעבר לכל מה שאנחנו עושים. הייתה סרט מצויר שזכור לי שהיה לה המלכה - אני לא זוכר, זה היה נסיכה, או המלכה - וזה היה כמו המקבילה לנסיכה דיאנה, אלא שזה לא הנסיכה דיאנה, אלא סוג כזה של אישיות. והסרט המצויר הזה מראה אותה יושבת על סלע, ​​על שפת הים. זה רק כשאתה נראה ממש מקרוב, אתם מבינים שהסלע מורכב מערימה ענקית של פין ואומרת, זה מה שחיי המין שלה עוסקים בה. מזעזע, מזעזע ברצינות.

"וכך המלוכה נכנסה ויצאה - לאו דווקא לטובתם, אלא בתוך אווירה של ביקורת גלויה או חופש של אנשים שמרגישים חופשיים לבקר. ואחת, שוכחים שהם עברו הרבה יותר ממאות שנים. אתה יודע, צ'ארלס הראשון נחתך על ידי האנשים, כך שהם יודעים את כל זה. הם יודעים מאיפה הם מגיעים, הם מכירים את ההיסטוריה שלהם יותר טוב מאיתנו. ואחד נוטה לראות את זה - אני תראה את זה, אני חושב שהם רואים את עצמם בהקשר של ההיסטוריה מאוד. הסופות האלה באים והולכים, והם שוטפים אותם, והם עדיין עומדים. הם מוצאים דרכים להתמודד עם זה, הו, זה היה קצת מפוקפק.

"מעל לכל מה שמונרכיה זקוקה היא אהבת האנשים. אם כל בריטניה מתעבת את המלוכה, הם היו נעלמים ככה. אבל המציאות היא שאנחנו לא. אנחנו מבקרים אותם, אנחנו מענים אותם, אנחנו בסתר קנה את הטלפונים שלהם ואז הכניסו את התוצאות לעיתונים. אנחנו מעניקים להם סטירציה, אנחנו עושים עליהם סרטים. אבל מותר לנו לעשות את זה, ובמובן מסוים, כל הדברים האלה, בסופו של דבר פשוט לבנות אהבה - מוזר סוג של אהבה אליהם. זה כמו משפחה. זה מאוד קשר משפחתי, באמת."