גורדי מספר על חווית הכמעט מוות שלו כשניסה להתאבד, וזה סיפור מטריד

אני לא בטוח כיצד לדבר על החוויה שלי בצורה ברורה, בלי דרמטיקה שאפילו אני חוקר עליהם לפעמים. אז אתחיל בחלק שהיה אמיתי ביותר, פיזית: בסוף.

הייתה לי תחושה שנשאב דרך הרחבה השחורה לעבר שתי נקודות אור קטנטנות, מהר יותר ומהיר יותר. ככל שהיניקה הלכה והתעצמה ונקודות האור הלכו וגדלו, התחלתי להתאמץ לצורך השפעה, אך לא הייתה שום דרך להכין את עצמי לזה. לפני שידעתי זאת הייתי בקצה נקודות האור.

עכשיו, כמו חלונות ענק שמהם יכולתי לראות את אשתי במיטה שלנו, מההיקפית, אז - בום! - טרקתי בחזרה לגופי בכוח שהקפיץ אותי לתנוחת ישיבה והבהיל את אשתי.

זה היה 2004, פורטלנד, אורגון ולמרות שהם מדוכאים, החיים שלי למעשה התקדמו די טוב. אבל תמיד הייתי בדיכאון ותמיד הערכתי בחצי את ניסיונות ההתאבדות שלי. הפעם לא הייתה שונה, אלא שעכשיו אני נאבקת לנשום ומיהרתי לבית החולים. כמה סיבובים של פחם אחר כך והייתי משוחרר מכדורי השינה שעברתי מנת יתר עליהם. רק דקות אחרי שחזרתי הביתה התחלתי לזכור מה קרה. מתתי, או כמעט מתתי. הייתי בצד השני.

בשנה שלאחר מכן הוצפתי בזיכרונות מחוויתי, ואז התכווץ לחתיכות. נותרתי להרכיב את כל זה בצורה הגיונית. אז הנה הסיפור שלי, פחות בפירוט ויותר באירוע.

מצאתי את עצמי צף לאט במנהרה חשוכה עם קירות כמו בוץ חלק ורטוב. מדי פעם נראה שזה מצולע. בתחתית היה אור שלא כמו שאנחנו רואים כאן בעולם הזה. הוא משונן על רקע החשכה, הבהיר והסנוור, הרך והחם והוא הגיע ממרחב פתוח ברצפת המנהרה הזו.

ריחפתי במשך מיליוני שנים, או אולי סתם שניות, אני לא בטוח. לא הייתי מודע לגופי. לא הייתי מודע לזמן. המחשבות שלי היו כולן אמיתיות והובנו אפילו לפני ששאלתי את השאלות. כשהתקרבתי לאור התחלתי להאט את הציפה שלי עד שעצרתי, תלויה באוויר.

התחלתי לחוש חום על גבי, חם יותר וחם זה הפך עד שהאור היה מאחוריי, משמאלי. זה נגע לי בכתפי ודיבר איתי במוחי. לא פניתי להסתכל על זה. עוד לפני שהספקתי לשאול, ענה הקול. הייתי צריך לעשות את הבחירה שלי, אבל יכולתי לעשות זאת רק באמצעות עדות לחיי, לטובים ולרעים, להשפעותיהם על אחרים, ומה יהיו מערכות היחסים האלה, אם לא אחזור.

ראיתי הכל. בדקה אחת שמחתי וגאה במי שאני ובדברים שעשיתי; באחר הרגשתי חולה ועצוב ולא נכון. ראיתי את ענפי עץ מעשי, וראיתי את אשתי, שבורה, עצובה, בודדה ומאד כועסת עלי. ראיתי את בני משפחתי האחרים, כמה חברים (שהיו גם הם מעוצבנים) ואפילו את הכלב שלי, את כלב התינוק שלי, החבר הכי טוב שלי, חולה, מפחד ובודד, מת בשנתיים ממותי.

ראיתי גם הבזקי חיים שכבר חייתי. פעמיים אחרות התאבדתי והרסתי את יקיריי. חיים אחרים טבעתי בים כשסירת הלווייתנים שהייתי בה שקעתי. אחרי כל זה, שהרגיש חסר נצח ובלתי ניתן לשינוי, שמעתי את הקול שוב. זה ענה על שאלות בזמן שחשבתי אותן. זה אמר לי דברים שהייתי צריך לדעת ולהבין. זה הזהיר אותי מהדרך הקשה לפני שאחזור.

אבל זה גם הזהיר אותי מההרס שאשאיר אחריו אם אבחר להישאר. כששאלתי את האור מדוע חיי הרגישו כל כך עצובים, כל כך קשים, ומדוע הייתי צריך לסבול מאבק כזה, הוא פשוט ענה, "כי אתה יכול."

אחר כך נשאלתי על החלטתי, ולפני שהספקתי לענות הרגשתי את היניקה מושכת אותי לעבר שתי נקודות האור האלה, מהר יותר ויותר, עד שנגרקתי לעיניי ולגופי. כל מה שקראתי על חוויות כמעט מוות הם סיפורים של שינוי חיובי, הבנה גבוהה יותר, הרגעה או אפילו חזרה עם כוחות נפשיים, אבל בשבילי זה לא היה אחד הדברים האלה.

זה היה בלבול, עצב, חוסר אמון ואובדן בלתי נספר כל אותו לילה … ואני לא יודע למה.

סיפור קודם | הסיפור הבא

חזרה לאינדקס