הפנייה המוזרה של סבתא לתורת הנסתר מביאה לפעילות על טבעית ותגלית אימתנית

האם אתה מאמין בכישוף ובעוצמת הנסתר? מחברת הסיפור הזה, שרוצה לשמור על זהותה בעילום שם, בהחלט עושה זאת. NL הייתה מערכת יחסים קרובה עם סבא וסבתה עד שסבא נפטר וסבתה השתנתה בצורה דרסטית. זה היה כאילו שמשהו השתלט על אישיותה. יתכן שהסוד האפל שהיה אמור לגלות חבוי בבית זה היה הגורם לכך. זה הסיפור של NL….

אני חושב שמשהו רע קורה. כפי שאני רוצה להישאר בעילום שם, אני רק אומר שמה שאני עומד לספר לכם מתרחש בעיירה קטנה ולא ידועה בדרום מערב פנסילבניה.

זה התחיל במוות

כשהייתי בת 14 סבי נפטר מסרטן באחד מחדרי המגורים בבית של סבא וסבתא. במשך כמה שנים לאחר מכן, היינו מריחים את הניחוח החזק של ורדים ותחליב לתינוקות. אתה מבין, לעתים קרובות הייתי משפשף את רגליו בקרם לתינוקות כשהוא מת. וזה לא היה רק ​​הדמיון שלי. אנשים אחרים, כולל החבר החדש של סבתי, שלא היה להם מושג על הסיפור או שמישהו בכלל מת בחדר ההוא, הריחו גם הם את הריחות האלה.

זה היה בעייתי, אבל גם מבורך מאוד; לא הרגשתי שום דבר שלילי בזה. היו אפילו מקרים שהפעמון יצלצל באקראי כשדיברנו על סבי, ואף אחד לא היה בפתח. זכור שהחצר מגודרת בגדר שחורה מברזל יצוק בגובה 6 מטרים, כך שלא היה המקרה משחק של "תעלת דונג דונג" של ילדי השכונה. הרוח של סבי הייתה המקרה, הייתי בטוח.

CREEPS רשעים ב

עם זאת, בשנתיים האחרונות הדברים השתבשו. סבתי עברה שינוי אישיותי דרסטי. היא הייתה פעם אדיבה שנוטה להיות חיובית למדי, ועכשיו היא שונאת את העולם, אף פעם לא מחייכת, נשבעת כמו מלח ( מעולם לא נהגה), היא אכזרית לרוב האנשים, ומתעבת את אזכור שמו של סבי.

הסיבה שאני כותב את זה עכשיו היא מכיוון שלפני שבועיים נכנסנו לקטטה סוערת שם היא התבססה על שמו של סבי והצהירה שהיא שמחה שהוא מת. למותר לציין שעברתי מהבית (כשגרתי איתה) וחזרתי עם ההורים. אני כבר מרגיש מעטה של ​​עוינות מוסרת מחיי.

אבל הסיפור הזה הוא מה שהוביל למאבק ההוא לפני שבועיים שהפחיד אותי ומלא חרדה.

WITCHCRAFT

סבתי התחילה לקנות פריטי כישוף ומדיטציה. תמיד חשבתי על מדיטציה כמשהו חיובי, אבל אני מתחיל לתהות עד כמה היא לקחה את זה. אני יודע מאמי שסבתא שלי טיפלה בכישוף בשנותיה הצעירות, וקרה דברים נוראים. אבל זה סיפור אחר. זה עכשיו והיא קנתה כרטיסי טארוט, פנטגרמות, ספרי וויקנים וספרי כישוף, נרות, איזשהו מרגמה ועלי, בובות וודו, קריסטלים, וכל מה שתראו באיזה חנות כישוף מפחידה בסמטה חשוכה.

היא קנתה גם בגדים מוזרים, כמו גלימות ושמלות גותיות. כל העניין נראה לי מוזר, למרות שהיא צחקה על זה ואמרה שהכל בכיף טוב, רק בשביל שעשוע.

לילה אחד בין השעות עשר ל -11 בערב הייתי במצב רוח עגום ממש מדברים שקורים בחיי, אז ישבתי איתה לשולחן כדי לדבר על זה. היא הייתה תומכת ושאלה אם אני רוצה להרגיש טוב יותר ולגרום לבעיות להיעלם. "אממ … בסדר?" הייתה התגובה שלי כשצפיתי בה מדליקה מספר נרות קטנים בשורה מזגזגת ולבש דיסק תקשורתי.

המוזיקה נשמעה שלווה מאוד, והמשכתי עם הטכניקה שלה כי לא הייתי ממש בטוח מה זה. היא כיבתה את כל האורות האחרים למעט הנרות הדולקים … והחדר היה די חשוך. היא אמרה לי להתמקד בלהבה אחת - ובאותה להבה - ולרוח של מישהו לשלוט באנרגיה שלה. בחרתי להבה אחת במיוחד שמשכה אותי אליו ובהיתי בה. זה כל מה שיכולתי להתרכז בו. לאמיתו של דבר, התחלתי להתרווח ואני מאמין שהלהבה הופנטה. שאר היקום נעלם בשבילי וכל הוויתי הייתה משותקת.

לא הייתה תחושה של זמן, מקום או כל דבר אחר חוץ מעוצמת הלהבה ההיא. הוא הבהב אופקית, תפס אנרגיה והבהב מהר יותר קדימה ואחורה. נראה שהלהבה יצאה מכלל שליטה; הוא הלך והתגבר והקפץ לכמה כיוונים. לבי התחיל לפעום מהר יותר. לא יכולתי להסיר את מבטי מהלהבה. הדבר היחיד ששמתי לב מלבד הלהבה הזו היה שהלהבות האחרות שסביבה מתוך הראייה ההיקפית שלי היו קטנות ורגועות. אבל הלהבה בה התבוננתי כל כך באינטנסיביות התפתחה עכשיו משליטה ונעלה מעל האחרים. הרגשתי פחד בעצמי, ובכל זאת לא יכולתי להסיט את מבטי. ידעתי שמשהו לא בסדר במוחי, אז קיבלתי את הרצון והפכתי בפתאומיות את הראש בכתפי הימנית. באותו הרגע התלקחה הלהבה אל תוך הבזק של אש שחימם את צד הפנים והאירה את החדר בהיר.

סבתי קפצה מהמדיטציה שלה בהפתעה נבהלת. ואז זה נעלם. הלהבה חזרה לקדמותה, באותו גודל ואותה רוגע כמו האחרים. "מה זה היה?" אני זוכר ששאלתי. היא לא ענתה לי. היא הדליקה את תאורת התקרה וכיבתה את התקליטור. היא פוצצה את הנרות וזה היה הדבר האחרון שנאמר בעניין. יכולתי לומר שהיא הייתה מקוצרת והיא שינתה את הנושא לסוגיה כלשהי עם פילטר הבריכה, אז שחררתי את זה.

העמוד הבא: סימן הנשיכה

כהה ומכהה

אחרי המקרה הזה הרגשתי עוד יותר מוזר מהדברים הוויקניים שהיו לה בבית. התחלתי להזהיר אותה שאלוהים לא אוהב דברים כאלה. אבל היא פוצצה אותי והמשיכה לומר שזה רק בשביל הכיף ושום דבר לא היה זה "דברים כישוף רציניים".

דברים מוזרים התחילו לקרות. כבר לא יכולתי להריח את הוורדים ואת קרם התינוקות בחדר המגורים ההוא. כבר לא הרגשתי שמגנים אותי או מנחמים אותי ברוחו של סבי. ניסיתי לדבר איתה על זה, אבל נראה שהיא התמקדה בדברים השליליים עליו כשדיברנו, כמעט בנימה שנאה. אישיותה כולה הייתה שונה. דברים קטנים שהיא אחרת תפרק היו מדכאים אותה וגורמים לה להתפרצויות עוינות.

ההתפרצויות הללו הופנו אליי, כיוון שהייתי היחיד שחי איתה, כמו גם את דודי (בנה), שעצר בכל יומיים. בכל פעם שנאמר שמו של סבי, היא נאנחה בגועל ומצב רוחה התחמם. היא הפסיקה לחייך, לצחוק, מדברת בלי להישבע באופן וולגרי ולדבר בחריפות. לא זיהיתי יותר את האדם הזה.

סימן הנשיכה

לילה אחד הייתי בחדר שלי ולא יכולתי לישון. גרוני היה יבש מאוד אז ירדתי למטה להביא משהו לשתות. סבתי תמיד העדיפה לישון על ספה, ולכן היא בעיקר ישנה במרפסת הסגורה שאנו מכנים את חדר פלורידה. כשחזרתי למדרגות, ראיתי שהטלוויזיה עדיין דולקת, אז נכנסתי כי חשבתי שהיא עדיין ערה, אבל היא לא הייתה. היא ישנה והחדר היה קפוא לחלוטין. ראיתי שיש לה רק רבע מהשמיכה מכסה אותה ותהיתי איך היא לא מקפיאה את עצמה ערה. זה פשוט גרם לי לרצות ללכת לישון עוד יותר, מתחת לשמיכה החמה בחדר שלי החם.

למחרת, היא ישבה בכיסא מטבח כשירדתי למטה. "אני חושבת שמריו ניגב אותי כששנתי", אמרה. מריו הוא פודל, אחד משלושה כלבים שיש לה. האחרים הם דלעת ודבש, קולי ומסטיף שור, שלושתם בעלי נטיות עדינות וידידותיות.

הבטתי בזרועה. "זה לא עקיצת כלבים", היה הדבר הראשון שאני זוכר שאמרתי. אם זה היה נשיכה של כלב, זה היה נשפך בדם, והיא כנראה הייתה בבית החולים, ולא שולחן המטבח. היו שני סימני ניקוב שנפרשו זה מזה בכשלושה סנטימטרים. כן, הם היו מדממים, אבל הם לא היו פיסוק של שיני כלבים, אלא על ידי משהו צר יותר, כמו פיסוק של מחט עבה או משהו כזה. לא יכולתי לדעת כמה הם עמוקים, אבל היה סביבם דם יבש, מה שהוביל אותי להאמין שהם דיממו במשך זמן מה.

קצת למעלה על הזרוע שלה היו כמה סימני שריטות, שהיו הרבה יותר ברורים. היו ארבע שריטות כואבות למראה שנמתחו כחמישה עד שישה סנטימטרים בזרועה העליונה. שאלתי איך היא יכולה הייתה לעשות זאת, אבל לא היה לה שום מושג. היא אמרה שכשהעירה הזרוע שלה הייתה מאוד כואבת, אז היא הניחה שאולי זרועה נפלה מהספה בזמן שהיא ישנה וזה מבהיל את מריו ואולי הוא נשך אותה. "הכלבים לא היו שם כשנכנסתי, " אמרתי לה. דלעת ישנה מתחת לשולחן המטבח כששתיתי את המשקה, ומריו והוני ישנו על רצפת הסלון.

פעילות על טבעית

עם כל המתרחש בבית ההוא, שקלתי את הרעיון שהנשיכה עשויה להיות משהו פרנורמלי. התחלתי לחוות רגשות רעים בבית הזה במשך חודשים: שמעתי רעשים ומדרגות מוזרות, הרגשתי אוויר קר של קרח, וכדי לומר זאת, כעת היו עדויות פיזיות למשהו רע. אם זה היה על טבעי, זה לא אומר טוב. סימני הניקוב והשריטות אמרו לי מה שזה היה מרושע. וזה הספיק כדי לנהל שיחה רצינית עם סבתי.

אז כמה ימים אחרי אותו אירוע, שפכתי את לבי על האנרגיה הרעה שהרגשתי והתחושה הרעה שהייתה לי בזרועה. ציפיתי שהיא תפטר את רגשותיי הרעים ותבטיח לי שוב שאין שום דבר רע בבית, אבל היא שתקה. ואז היא אמרה לי שיש משהו שהיא רוצה שאראה.

הפנטגרם

עקבתי אחריה לראש מדרגות חדר המשחקים לחדר האבקה. חדר האבקה הוא חדר אמבטיה קטן ומרובע עם רק שירותים וכיור, ובחוץ לאורך הקיר ממש מימין לפתח נמצא פינה בה היא שומרת מנורה על בד תחרה, ומתחת למסילה היה צבוע -לוח קטן, רק מעט יותר מאורך רגל. על הלוח הקטן הזה היו חורים קטנים שיצרו כוכב. (זה נראה כמו כוכב של חיבור לנקודות, בכדי לתת לך הבנה טובה יותר של מה זה; החורים היו קטנים מאוד והודבקו דרך הלוח. כשהייתי קטן חשבתי שזה נראה מגניב.) כשהסתכלתי למטה במה שהיא אמרה לי להסתכל, הלוח הקטן נעלם. היא אמרה לי שהיא ריסקה את זה, ואני חשבתי לעצמי שהיא איבדה את דעתה. לא ידעתי על מה היא מדברת.

"זו הייתה פנטגרמה, " אמרה. המלים האלה שלחו צינה במורד עמוד השדרה שלי לדם שלי. היא הסבירה שהיא קוראת ספר שקנתה על הפנטגרם הקרניים בו שלוש נקודות של כוכב נמצאות בתחתית ושתי הנקודות האחרות שלו מעליו גדולות בהרבה משלושתן שמתחת, דומות לקרניים. זה מה שנחקק על הלוח, ובאותו הרגע לבי הרגיש שהוא צנח.

העמוד הבא: הגילוי

התגלית

כרעתי על הברכיים והסתכלתי בחלל החלול שמאחורי מה שהיה פעם הלוח. היא אמרה לי להסתכל על מה שיש בפנים. כל שיער בגופי קם. שלפתי שני דברים: תנ"ך שטני וקמיע פנטגרם. קמיע המתכת נראה כה ישן עד שהוא חלד. הם נראו מעט מאובקים, אבל היה ברור שהיא כבר הוציאה אותם וניגבה אותם מעט.

לא יכולתי לסבול לגעת בהם. שמטתי אותם על הרצפה ויצאתי מהבית הכי מהר שיכולתי. אחרי שעברו כעשר דקות והרגעתי את עצמי, חזרתי פנימה ושוחחתי איתה על זה. שאלתי אותה מה קרה שהיא החליטה לקרוע את הלוח ההוא. היא אמרה שהיא יודעת מה פירוש הכוכב הזה עכשיו, והרגישה רעה, דפקה בה והרגישה שהיא חלולה. היא פשוט הרגישה שיש משהו מאחורי זה. ואז היא מצאה את התנ"ך ואת הקמיע השטניים.

שנינו סיכמנו שכל הדברים של הכישוף שהיא קנתה חייבים ללכת. מי ידע מדוע אותם פריטים שטניים הוחבאו מאחורי הלוח ההוא מלכתחילה. נבהלתי מהמחשבה על שיטות תורת הנסתר שהיו בבית בעבר וכל מה שנעשה שם.

ההתקפה

חלפו כמה ימים. סבתי נפטרה מכל הדברים של הכישוף שקנתה, וגם מהדברים המטרידים שמאחורי הלוח. שום דבר מוזר לא קרה, ולכן תיארתי לעצמי שכל הקולות ששמעתי - קולות קלושים, תינוק בוכה וצעדים בחדרים שבהם איש לא היה - נעלמו.

טעיתי מאוד.

לילה ממש היה קר. סבתי ואני היינו במטבח וחיככנו את הידיים כי היה קר כל כך. היא עמדה להתקלח בחדר האמבטיה בקומה התחתונה ואז ללכת למיטה. הייתי עושה אותו דבר אחרי שהיא תעשה. הייתי מותש וערסלתי את ראשי בזרועותיי על השולחן כדי להירגע בזמן שהיא הייתה במקלחת.

כעשר דקות לאחר מכן, היא עלתה למעלה במגבת ושערה במוצצי שומן, אוחזת בצווארה. משהו הידק את גרונה, אמרה, והיא התקשתה לנשום. קמתי והסתכלתי על צווארה. בטח, נוצרו סימנים אדומים סביב גרונה בצורה של טביעות אצבעות! התחרפנתי ועברנו על המצב, אבל היא הייתה עקשנית מכדי לעזוב. היא לא יכלה פשוט לקום ולעזוב את הבית שלה, אמרה לי.

אבל בשבילי זו הייתה הקש האחרון. מצאתי את עצמי כל הזמן מחסל רוחות רעות בתפילות ומחפש בטירוף אחר תשובות ופתרונות. המצב הלך והחמיר. היא התחילה להתעורר עם חבורות בכל הזרועות והרגליים שהיא לא הצליחה להסביר. התנהגותה הייתה כה שנאה עד שנמנעתי ממנה בכל מחיר. יצאתי מהבית בכל פעם שיכולתי. ובכל פעם שהתחלתי לחזור פנימה, אותה תחושה כבדה ונורא שטפה עלי.

פעמון הדלת התחיל לכבות כל הזמן, אבל כבר לא היו הרגשה טובה עם זה. לא היו רגשות חמים, לא ניחוח ורדים ושום נחמה. עם זאת, היו משבי קרירות תכופים, רעשים מוזרים ואז התחלתי לקבל חבורות גדולות בכל רגלי ובירכיים במהלך הלילה. לא התקשיתי לישון בכלל, אבל בוקר אחד במקלחת הבחנתי בכמה חבורות בכל עצמי.

ההמראה

ואז, לפני שבועיים נכנסנו למאבק הזה. מילים שמעולם לא חשבתי שאשמע אותה אומרת התגלגלו מהלשון שלה. אבל לא יכולתי לעזור למישהו שלא רצה שיעזרו לו. והלילה הזה היה האחרון שדיברתי איתה.

אני כרגע אצל ההורים שלי, ואני מקווה שסבתא שלי מחפשת עזרה מקצועית בברכת הבית ההוא. החוויה של כל מה שקרה עוררה את אמונותיי. זה גם נתן לי כבוד לטבע הטבעי ולחתירה עמוקה יותר לחיות חיי קודש. אני רק יכול לקוות שהקוראים יתייחסו לזה כאזהרה שלא לפתוח דלתות לדברים עליהם יתחרטו. אף פעם לא נותן לרע סימן שהוא מבורך.